יום שלישי , אוקטובר 17 2017
בית » כללי » "ציפור 40" של שי מייזלמן זכה במקום הראשון בתחרות הסיפורים הקצרים של קרן ארדיטי

"ציפור 40" של שי מייזלמן זכה במקום הראשון בתחרות הסיפורים הקצרים של קרן ארדיטי

מאת: מערכת הבלוג

שי מייזלמן, סטודנט לתואר שני במחלקה לחינוך, זכה במקום הראשון בתחרות הסיפורים הקצרים של קרן ארדיטי. התחרות עסקה בנושא: "בית משותף – ריבוי תרבויות במרחב אחד" והשתתפו בה סטודנטים מכלל האוניברסיטאות בארץ, כאשר הרכב שופטים בינלאומי בחר בסיפור של מייזלמן כסיפור הטוב ביותר מבין 462 סיפורים שהוגשו. תשעת הסיפורים שעלו לגמר, מביניהם נבחר הסיפור הזוכה, נשלחו לתרגום לצרפתית ואנגלית והועברו לשיפוט חבר השופטים הבינלאומי של קרן ארדיטי. לסיפור הזוכה הוענק פרס כספי בסך $5000.
TNArditi Prize 2016  11

שי מייזלמן בטקס ההכרזה על זכייתו במקום הראשון בתחרות הסיפורים הקצרים של קרן ארדיטי. גבר על 8 סיפורים נוספים שעלו לגמר מקרב סך של 462 סיפורים קצרים שהוגשו לתחרות.

ציפור 40 >>

ובכל יום בדיוק שעה לפני השקיעה החלה הרוח להסיע את העפיפונים והם מילאו את שמי העמק הרחב שבין הר הקללה להר הברכה בצבעים ססגוניים נעים ונדים ברוח הסתיו כמו ציפורים בלהקה מתואמת היטב והימים היו חמימים והלילות קרירים והעיר הגדולה היתה שקטה ורק מדי פעם הפרו את השקט קולות ירי או צעקות מפגינים המהללים את האל שהוא הגדול מכולם ואנחנו חוזרים בשתי שורות פרושות משני צידי הכביש מטפסים במעלה המפותל והתלול ומדי פעם אני מפנה את מבטי לאחור ממקומי בראש קבוצת החיילים כדי לראות שכולם בריאים ושלמים וכדי להעיף עוד מבט בעפיפונים ומלמעלה נראית העיר אפורה ומכוערת ולפנֵי  ציפור [1]40 נעמדים החיילים בשורה ישרה כמו בכל בוקר לפני הסיור ובכל ערב אחריו ו"מספרי ברזל התפקד" כולם כאן המפקד והנשק בשישים מעלות וכולם משקשקים פעמיים ואני עובר ובודק ומאשר ובזה אחר זה הם עולים במדרגות שהבנאים לא סיימו לבנות ומגיעים אל הקומה השלישית ואני עולה אחרון לא לפני שאני נועל פעמיים את הבריח והרעש המתכתי מהדהד בבית הריק ומוודא פעמיים שהדלת נעולה שלא יפתיע אותנו אף אחד עם סכין ביד בחשכת הליל והארוחה שהכינו החיילים שלא השתתפו בסיור מחכה על השולחן וכבר הספיקה להתקרר ואוכלים בשקט ומפנים את הכלים ושוטפים ואני נותן תדריך לפני השינה והוראות פתיחה באש ומבקש לדווח לי על כל דבר חריג והקיבוצניק מכין רשימת שמירה ואני מבקש לשמור באמצע הלילה כי ממילא אני ער אבל את זה הם לא יודעים ואני לוקח את הספר ו נשמע רעש שלושת מוטות - ההברחה ושלושת הבריחים ושלושת המנעולים של חדר השינה של הנשיא ונשמעה חבטת הגוף המתמוטט על רצפת האבן והחיילים שלי כבר ישנים חוץ מהשומר שלא ינום ולא יישן ובציפור 40 אין חשמל ולאור הנר אני יושב שעוּן על הקיר בחדר הקטן בו אני ישן לבד כבר שבועיים בבניין הזה שלפני שהספיקו לסיים את בנייתו הגיע נציג המנהל האזרחי מלווה בכיתת חיילים ומסר לבעלי הבית את המסמך הרשמי החתום בחתימת ידו של מפקד הגזרה בשני העתקים ובו כתוב כי עליהם לפנות אותו כדי שחיילינו יוכלו להתמקם בו ולצפות ממרום ההר השמאלי הוא הר הקללה על העיר וקיבלנו פקודה להתמקם בו ולדווח מיד על כל דבר חריג אבל לי הכל נראה חריג, אמא, ולכן אני לא מדווח דבר ועכשיו אני קורא איך הגנרל הזקן  הורה להקים בכל מחוז בית ספר חינם למטאטאות והתלמידות המשולהבות מעידודו של הנשיא הוסיפו לטאטא את הרחובות לאחר שטיאטאו את בתיהן ונזכר איך כמה חודשים קודם לכן הקפיצו אותנו ביום שישי בצהרים במסוקים לכפר ההוא ליד חברון ובמקום לצאת הביתה אנחנו מטילים עוצר על הכפר ומקבלים פקודה להוציא את כל הגברים מגיל 14 ועד גיל 70 מבתיהם ושכל אחד יקח אתו מטאטא ומעמידים אותם בשורה וכולם משקשקים ואנחנו מצווים עליהם לטאטא את הכביש הראשי כי זרקו שם אבנים וצריך ללמד אותם לקח אחת ולתמיד וכשהם מסיימים את מלאכתם עובר המ"פ ובודק את הכביש והוא לא מרוצה ופוקד עלינו תעשו להם מסדר נוסף והוא צוחק ושיניו הלבנות בוהקות והם מטאטאים, אמא, גם הנערים וגם הזקנים מטאטאים שוב ושוב עד שהמ"פ מרוצה ואנחנו הולכים לישון והחבר'ה צוחקים "איך הסבא טיאטא כמו גדול" ואני קורא ומתהפך מהגב לצד והבטן מתהפכת גם היא ואני כבר עייף אבל מחזיק מעמד עוד קצת ומדליק נר חדש ולא נשארו לי הרבה נרות אבל גם לא נשארו לי הרבה עמודים ואני קורא על אמו הורתו, בנדיסיון אלוראדו, שראתה אותם מחרבנים לתוך אמפורות-הבהט אף על פי שאמרה להם לא וגם אני אמרתי לחיילים שלי לא לחרבן בשקיות ולזרוק לחצר אבל הם חירבנו גם חירבנו כי כשחייל רוצה לחרבן אז הוא מחרבן וממילא הם לא הקשיבו לי כי אני לא גדול וחזק וכריזמטי כמו המפקד הנערץ עליהם שיצא לקורס קצינים ואני החלפתי אותו אחרי שנה שהיה אתם ואני עוד לא בן עשרים והם בני תשע-עשרה וראה אחת מן הנשים שלו מתפתלת בכאב על רצפת הצריף שלה וראה את המילדת מוציאה מקרביה ילד מהביל וחבל הטבור כרוך לצוארו, זה בן, איזה שם נקרא לו, אדוני הגנרל, מה שמתחשק לכן, אמר וגם אני, סיפרת לי אמא, באתי לעולם וחבל הטבור כרוך לצוארי והרופא שחרר אותי מטבעת החנק והייתי קצת כחול ולא נשמתי כמה שניות ובטח פחדת אבל אף פעם לא סיפרת לי על זה ואז התחלתי לבכות והרופא הגיש לך אותי וחייך ואמר לך קיבלת את הילד שלך במתנה קשורה בסרט, גברת, והחלטת לקרוא לי שי ואני בסך הכל לא רציתי שיזרקו את החרא שלהם לחצר של השכנים אבל הם לא שמעו לי וזרקו שוב ושוב  כי יש פקודות שאפשר לתתן אבל אין למלאן, לעזאזל וגם צחקקו בשקט בכל פעם שנשמע קול שקית מתנפצת על האדמה ולא הייתי בטוח אם הם צוחקים על השכנים שיצטרכו לאסוף את החרא או עלי ואני ממשיך לקרוא והנר דועך ומגיעה השעה שלי לשמור ואחריה אני עייף כל כך ונשארו לי עוד שעתיים לישון אחרי השמירה ושוב הוא  קיפל את ימינו שתהיה לו לכר ונרדם מיד, בודד יותר משהיה מעודו אבל אני לא מצליח להירדם ואני בודד כמו שלא הייתי מעודי, אמא, לו רק היית יודעת כמה נמאס עלי העולם, כמה הייתי רוצה להסתלק לי איני יודע לאן ובסוף אני נרדם וישן שעה קלה והשומר האחרון מעיר אותי ואת החיילים ואוכלים ארוחת בוקר תפלה ושותים קפה בלי טעם בכוסות פלסטיק בצבע תכלת ויוצאים שוב לסיור והוראות לאלו שנשארים והוראות לאלו שיוצאים אתי ועומדים בשורה ומשקשקים פעמיים ואני עובר ובודק ומאשר ומכניסים מחסניות ויוצאים לסיור בסמטאות הקסבה ובדרך רואים את הכומתות החומות בסיור שולחים כמה צעירים מקומיים להוריד דגלים של האוייב ולצבוע בצבע אפור כתובות שאנחנו לא מבינים מה כתוב בהן אבל אנחנו מבינים שהכתובות לא בעדנו אז צריך למחוק אותן, לעזאזל, והנה הוא  ראה כיתת חיילים מוחקת כתובת שנכתבה עתה זה במכחול עבה ושאל מה היה כתוב שם ואמרו לו תהילת נצח לבונה המולדת אבל הוא ידע כי שקר הוא, כמובן, שאם לא כן לא היו מוחקים זאת, לעזאזל, וממשיכים בסיור בשתי שורות ומבקשים מההוא תעודה ומההיא לחכות בצד וקצת אבנים מתעופפות לעברנו אבל יש לי קסדה, אמא, אל תדאגי וקצת רצים וכבר אין לי כוח ומי בכלל רוצה לרוץ אחרי ילדים שזורקים אבנים וצועקים לנו "גולני מניאק" אפילו שאנחנו צנחנים ובדרך חזרה לציפור 40 עולים שוב במעלה ההר בדרך המפותלת והארוכה והתלולה ומדי פעם אני מעיף מבט לעבר החיילים וגם לעבר העפיפונים ואנחנו עוקפים את הזקנה שהולכת עם הסלים והיא נמוכה כל כך ורגליה רגלי "O" והיא מזכירה לי את דודה רחל והסלים כבדים לה ואני רוצה לעזור לה ולקחת אבל יודע שהחיילים יצחקו עלי וחוץ מזה אסור למרות שלא תמיד אנחנו עושים רק מה שמותר ופעם אחת בתצפית אחרת בלב הקסבה הייתי עדיין חייל פשוט וישבנו שעות על הגג מעל השוק ומראות השוק הצבעוניים וריחות המאכלים סחררו אותנו ומתחת לתצפית שלנו עומדת עגלת אבטיחים ודווקא יודה העדין והשקט יורד במדרגות ומבקש אבטיח אחד למרות שהוא יודע שאסור לקנות מהם אוכל וכשהם מבקשים ממנו כסף הוא אומר רק "ג'יב אל הַוִויָה"[2] ולא משלם וכולנו אוכלים בתאווה גם אני והזקנה עולה במעלה התלול ואני לא עוזר לה ומלמטה שועט ג'יפ של גולני והחיילים עוצרים ושניים יורדים מהג'יפ ואחד מרים אבן גדולה וזורק על דודה רחל עם הסלים סתם ככה בלי סיבה והם צוחקים בקול והיא כה מופתעת וקופאת לרגע במקום ומניחה את הסלים ותדהמה על פניה ואני לא אומר דבר, אמא, כי אני כבר קהה חושים וכבר ראיתי כל כך הרבה דברים שיותר טוב שלא הייתי רואה ואנחנו ממשיכים במעלה ומגיעים ועומדים בשורה ו"מספרי ברזל התפקד" והנשק בשישים מעלות וכולם משקשקים פעמיים ואני עובר ובודק ומאשר ועולים במדרגות ואני עולה אחרון רק לאחר שמסובב פעמיים את המפתח ומוודא פעמיים שנעול וכשאני מגיע למעלה מספרים לי החיילים שלא היו בסיור שלפני כמה דקות זרקו על הציפור בקבוק חומצה ומזל שלא פגעו והמ"מ בדרך לכאן ואכן אחרי כמה דקות הוא מגיע בריצה והוא גבוה וכפוף ונותן פקודה להוציא את כל הגברים מהבתים ומהחנויות ברחוב והם עומדים בשורה וכולם משקשקים והוא חוקר אותם בערבית עילגת ומחלק סטירות לכל מי שמעז לומר משהו כי שר הביטחון אמר שצריך לשבור להם את הרגליים והידיים וכמובן שהוא לא מגלה מי זרק ואנחנו עולים בחזרה לציפור ואני נותן לחיילים שעה להתארגנות כדי להספיק עוד כמה עמודים כל עוד יש קצת אור והוא חונק את מגדת העתידות המבשרת לו על מועד מותו הצפוי בעוד 125 שנים  אף- על-פי שהיתה הנפש החיה האחת בעולם הזה, מן האדם ומן הבהמה, בזמן שלום ובזמן מלחמה, שעשה לה כבוד והרגה במו ידיו, מסכנה שכמותה. זכרונות כאלה על מעשי רשעותו לא יסרו את מצפונו בלילות הסתיו שלו והחיילים מגולני יישנו טוב הלילה אני בטוח בזה אבל אני לא הולך לישון אחרי ארוחת הערב והתדריך כי אני חייב לקרוא על האיש בעל המצ'טה שחותך את פונסיו דסה לנתחים דקים ואחרי כמה עמודים אני קורא על ארוחת הערב וכל המפקדים יושבים מסביב לשולחן ורק הגנרל רודריגו דה אגילר שהנשיא חושד בו בבגידה לא מגיע  עד שתמו צלצולי השעה שתים- עשרה, והנה התפרדו הוילאות ונכנס המיור-גנרל רודריגו דה אגילר המורם מעם על מגש של כסף, מונח לו מלוא קומתו על תוספות של כרובית ועלי דפנה…והוא פקד להתחיל, בתאבון, רבותי ואני נזכר שוב ביודה שרק לפני כמה חודשים הלך לפנָי בלילה חשוך בקסבה של שכם ואיש השב"כ שאבטחנו הכיר את הסמטאות כל כך טוב והלך מהר כאילו היה זה אור יום ואני לא רואה טוב בלילה, אמא, והכל מסביב מלוכלך ודביק במין תערובת מוזרה של בוץ ושאריות מזון מהשוק שאף אחד לא מנקה וקרטונים זרוקים בכל פינה אבל יודה דווקא רואה טוב בלילה והוא קורא לי ואני ניגש לעברו ורואה אבטיח זרוק על הכביש ותמיד צחקנו על יודה שכמעט לא פותח את הפה כשהוא מדבר ולפני כל משפט שהוא אומר הוא מכחכח בגרונו וגם הפעם הוא מכחכח וכמעט בלי לפתוח את הפה הוא לוחש לי "אני חושב שזה ראש של בן אדם". ואני מתכופף ורואה ראש בלי גוף, ושלולית של דם לידו. ככה ייעשה לאיש שנחשד כמשתף פעולה.

אבל איש השב"כ לא מתעכב בגלל זוטות כאלה כי יש לו משימה ואנחנו רצים בעקבותיו ומגיעים לבית ומקיפים אותו ומאבטחים את איש השב"כ ונכנסים ומעירים ומוציאים וקצת מרביצים והנשים צורחות והילדים בוכים ואנחנו מביאים את העצור למשטרה והולכים לישון אבל אני לא מצליח להירדם ועוד נר דועך ונר חדש נדלק וסאנס דה לה בארה האכזר מכל אדם מתקין עבור הגנרל הזקן  מכונות עינויים מחוכמות וברבריות כל-כך עד שלא רצה לראותן והזהיר את סאנס דה לה בארה אתה עשה את שלך על הצד היותר טוב לטובת המולדת ובלבד שאני איני יודע כלום ולא ראיתי כלום ולא הייתי מעולם במקום הזה ואני בעזה ויש הנחייה חדשה שכל ילד שזורק אבנים עוצרים אותו ומשחררים רק אחרי שההורים משלמים אלפיים שקל ולא משנה מה הגיל גם שמונה המפקד? אם הוא מספיק גדול לזרוק אבנים אז שישב במעצר החרא הקטן! ואנחנו דופקים על הדלת באיזה בית במחנה הפליטים ג'בליה ופותחת את הדלת ילדה שנראית בת שש בקושי ועל השיער סיכת ראש בצורת דגל פלסטין ואחד החיילים מוריד לה בכוח את הסיכה ומחרים כי אסור והילדה מביטה ולא מבינה ואפילו לא בוכה אבל רק אימה על פניה וכל ייאוש העולם ניבט מעיניה החומות וגם בעיניים שלי עכשיו ייאוש ואני רוצה כל כך הביתה ונמאס לי מהשיגעון הזה ואני נזכר איך היינו שלושה בתצפית והתחילו לזרוק עלינו אבנים וגולות מתוך קלע וזה היה מפחיד, אמא, ופתאום אלון רואה את אחד הנערים שזורקים ומתחיל לרוץ אחריו ואני אחרֵי אלון וירון אחרַי והמדרגות הלולייניות חלקות וירון מתחיל לצרוח ואני מסתובב ורואה שהוא פרק את הקרסול והוא נאנק מכאבים ולא יכול לרוץ ואלון ממשיך קדימה בלי להסתכל ורץ אל תוך הסמטאות ואני לא יכול להשאיר אותו לבד ובטח לא יכול להשאיר את ירון לבד והם מתחילים לצאת ולזרוק אבנים ובלוקים וגולות וחלקי מתכת ואני דורך את הנשק ויורה אבל לא כדי לפגוע אלא רק כדי שיפחדו ויעזבו אותנו בשקט ונדמה כי נצח חולף עד שמגיע החילוץ עם האלונקה ומוציא אותנו משם לפיכך פיקד בעצמו על פעולת ההצלה ופקד ואמר פעם אחת ולא יסף, שבתוך ארבעים ושמונה שעות לכל המרובה תמצאו אותו חי ותביאו אותו אלי, ואם תמצאו אותו מת אתם מביאים אותו חי ואם אינכם מוצאים אותו אתם מביאים אותו אלי ואני בסוף הטירונות ואנחנו ישנים כבר שבועיים בבית בשכם על הר הברכה ואנחנו קוראים לבית "הווילה" ובסיור תופסים איזה נער זורק אבנים ומביאים אותו לווילה, ומעמידים אותו על הברכיים בכניסה לבית והוא כפות באזיקון פלסטיק מהודק יתר על המידה ובד פלנלית שביום רגיל משמש לניקוי נשק קשור לעיניו וכל מי שרוצה עובר ונותן לו מכה או בעיטה והמפקד י. לא מרחם ומחייך אחרי כל מכה שהוא נותן לו וגם הרס"פ הדרוזי מ. עם השפם והעיניים הירוקות ואני רואה הכל, אמא, רואה ולא אומר דבר וככה זה נמשך שעתיים עד שבאים לקחת אותו לחקירה ומעלים אותו על הג'יפ מאחור בין כל כלי האוכל המלוכלכים וארגזי הלחם והפירות והירקות והוא שוכב לו שם בין הבננות לאבטיחים והג'יפ נוסע ואני כבר רוצה לישון אבל לא מצליח להירדם ומדליק עוד נר ונשארו רק כמה עמודים ובפעם האחרונה  הטיל את עצמו על הרצפה העירומה…ופניו כלפי מטה, וימינו מקופלת לו תחת ראשו להיות לו לכר ואני קורא את העמוד האחרון וסוגר את הספר והולך לישון על הרצפה העירומה בבית שלא גמרו לבנות על הר הקללה ואני שוכב על הצד ושמאלי מקופלת לי תחת ראשי להיות לי לכר אבל לא מצליח להירדם ואת הכל הוא סיפר לאמו הורתו בנדיסיון אלוראדו, בימי חייה וגם לאחר מותה ואני חושב עליך, אמי הורתי, שבימי חייך אף פעם לא סיפרתי לך ועכשיו.

 

[1]  "ציפור" – שם הקוד ברשת הקשר הצבאית לעמדת תצפית.

[2] "תן את תעודת הזהות" – ערבית.

כל הציטוטים המופיעים בסיפור הם מתוך "סתיו של פטריארך" מאת גבריאל גארסיה מארקס, הוצאת "עם עובד", 1979, תרגום: ריטה מלצר ואמציה פורת.

אודות מערכת הבלוג

מערכת הבלוג
ibgu.ac.il הינו בלוג חדשנות, מדע וטכנולוגיה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.