יום חמישי , יוני 29 2017
בית » כללי » חייבים לתפוס את כולם

חייבים לתפוס את כולם

מאת: מערכת הבלוג

אודות הכתב

חיים שמעוני הוא מאסטרנט לסוציולוגיה ארגונית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וחובב מסכים מושבע. הכותב מתנער מכל אחריות לגבי כישלונות במבחנים, פירוק משפחות ורעב עולמי שייגרמו עקב הורדת האפליקציה.

ביום רביעי האחרון הושקה לעולם אפליקציה בשם Pokemon Go. כל מי שהחזיקה קונסולת Gameboy בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, כנראה החזיקה באמתחתה גם איזו קסטה או שתיים של משחקי הסדרה המאוד פופולרית הזו. מי מכן שלא מכירה את המשחקים, בטח מכירה את סדרת הטלוויזיה המצוירת. אז מה מיוחד בפוקימון גו? ובכן, עכשיו את באמת יכולה להיות מאמנת פוקימונים. לא להעמיד פנים בעולם ווירטואלי מפוקסל, אלא ללכת בעולם הגשמי שלנו, למצוא פוקימונים ולתפוס אותם בעזרת הטלפון החכם.

מעבדות המחשבים באוניברסיטה מעולם לא היו מרגשות יותר.

מעבדות המחשבים באוניברסיטה מעולם לא היו מרגשות יותר.

מה הופך את הדבר הזה לתופעה חברתית מרתקת?

ובכן, כאן זה הופך להיות מסובך. מאז יום רביעי מיליונים על גבי מיליונים של גברים, נשים וטף מסתובבים ברחבי העולם ומנסים לתפוס פוקימונים. מכירים ילדים שההורים שלהם מתלוננים שהם לא יוצאים החוצה לשחק ונשארים כל היום בבית עם הסמארטפון או המחשב? אז עכשיו בדיוק אותם ילדים לוקחים את הסמארטפון ויוצאים לעולם הגדול, הולכים קילומטרים כל יום כדי לתפוס דמויות ווירטואליות – וכדי להיות המאמנים הטובים בעולם.למה זה מסובך? מפני שמי ששיחק במשחקי הגיימבוי או ראה את הסדרה זוכר שאימון פוקימונים הוא עיסוק מאוד חברתי: ההתקדמות של מאמן תלויה לחלוטין בתחרויות מול מאמנים, חליפין של פוֹקֵי-סחורות ופוקמונים, וכמובן – חברויות שנוצרות על ידי מפגשים רנדומליים בעולם. מקסים, נכון? אז זהו, שלא.

אם אתן מסתובבות בקמפוס כרגע, אני מפציר בכן להרים את הראש לרגע.  רואות את כל האנשים שמסתובבים צמודים למסך הסמארטפון ולא שמים לב לסביבה שלהם? סביר להניח שהם לא קוראים את דנטה ואפילו לא סיכום למבחן הקרוב, אלא מחפשים אחרי הפוקימון או את ה PokeStop הקרובים (ויש לא מעט כאלה ברחבי הקמפוס). ואיפה ההיבט החברתי של המשחק? אז זהו, שהוא דווקא לא הוכנס לאפליקציה.

המשחק לא מאפשר חליפין, חברויות, תחרויות או למעשה כל אינטראקציה עם מאמנים (בני אדם) אחרים. השחקנית, למרות שמתהלכת בעולם ומבצעת פעילות גופנית הו-כה-חשובה, מנותקת לחלוטין מהעולם. סוג של שם אבל לא שם. נשמע מוכר? זוכרים את הילדים המנותקים מההתחלה? אז אותו דבר.

המשחק מאפשר לנו לצאת לעולם הגדול ולהשתזף קצת, לעזוב את חיקה המחבק של המקלדת החמימה של הלפטופ ולנשום אוויר שלא קורר על ידי מזגן. ובכל זאת, המאמנים החדשים שיוצאים לרחובות הם עדיין לא חברים מתפקדים בחברה, אלא נשארים אותם זומבים שמחוברים למציאות הווירטואלית ולא שמים לב למה שקורה סביבם.

מציאות משופרת או בעצם מציאות מנוונת?

אפשר להניח שבגלל שהאפליקציה כל כך חדשה, האפשרות לאינטראקציה בין מאמנים טרם הוכנסה ותוכנס בהמשך, אבל לנגד עיננו מתפתח הטירוף הווירטואלי החדש (שאני מוכרח להודות – מאוד ממכר וכיפי), ששובה אותנו ואת הקרובים אלינו ומתפשט כמו אש בשדה קוצים. זה לא קנדי-קראש, אפילו לא קרוב, ואפשר לראות את זה אפילו בז'אנר שהמשחק משייך עצמו אליו: מציאות משופרת (Augmented Reality).

אז מי לא ירצה לשפר את המציאות שלו? ללכת בעולם קסום שמלא בפוקימונים חמודים בו מחלקים חינם פוקדורים וביצי פוקימונים על יד פחי מחזור ובין בנייני האוניברסיטה? בימים הקרובים נגלה כנראה האם אותו טירוף יצליח לחבר בין המציאות הווירטואלית לגשמית (והוויכוח על הדיכוטומיה ביניהן הוא לפוסט אחר), או שמא משתלט על עוד חלק מהעולם הגשמי והופך אותו לנחלת הסמארטפונים, שמאיימים להשתלט לנו על התודעה ולעלות לנו ביכולת ליצור קשרים חברתיים אמיתיים (מה שזה לא אומר…).

אודות מערכת הבלוג

מערכת הבלוג
ibgu.ac.il הינו בלוג חדשנות, מדע וטכנולוגיה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.