יום שישי , אפריל 20 2018
בית » כללי » כמה מהנדסים צריך כדי לנצח תחרות ניהול?

כמה מהנדסים צריך כדי לנצח תחרות ניהול?

מאת: מערכת הבלוג

דנה: הרבה אתגרים בדרך לחוויה בלתי נשכחת >>

החוויה שלי מתחילה בקיץ האחרון. מייל קטנטן שקבלתי לתיבת המייל הסטודנטיאלית שלי מהאוניברסיטה. המייל דיבר על שיתוף פעולה שהיה נראה לי מעניין בין הפקולטה להנדסה לפקולטה לניהול. במייל דובר על ראיון קבלה לקורס ״בעיות הנדסיות וניהוליות״ המיועד למהנדסים ולמנהלים לעתיד, בו נבצע ״קייס סטאדי״ ונציגו בפני שופטים.

מעלית בניין 14, הצוות ברגע רגוע בדרך לצלם סרטון תדמית לשליחה לתחרות.

בסופו של הקורס עתידים להיבחר רביעיה של סטודנטים שתטוס לייצג את אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בתחרות בינלאומית כזו במונטריאול, קנדה. בתור סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול שגם עבדה במהלך התואר, הרגשתי שזה משהו שתפור עלי, ולא רק, אלא משהו שבאמת חשוב לכל מי שרוצה לקחת חלק בפרויקט יזמות כזה או אחר. תמיד הרגשתי את החיבור ואת קו התפר הזה בין שני העולמות – ההנדסה והניהול – והקורס הזה נתן מענה מדויק לשילוב המנצח. בקרוב תבינו שלא מדובר בקורס רגיל, ויש בו הרבה דברים מיוחדים, אחד מהם הוא שיש ראיון קבלה וזהו האתגר הראשון.

קיבלנו קייס קצר שקשור לייצור של חברת קפה והיה עלינו להמליץ על אחת משתי אלטרנטיבות שקשורות לחברה. בניתי מצגת בה שילבתי עקרונות חיזוי מקורס של ניהול ותפעול הייצור, עקרונות מקורס שיווק ועוד. היה מאתגר כמובן לדבר על הכל באנגלית ולהציג את זה בצורה טובה ומשכנעת. בראיון נשאלתי גם על עבודת צוות ואלמנטים שונים בהקשר הזה. הראיון נערך מול כל צוות הקורס שכלל שני מרצים, פרופ' אמיר שפירא מהנדסה, וד"ר סתו רוזנצוויג מניהול. כבר אמרתי שזה קורס מיוחד?

הודיעו לי שהתקבלתי לקורס(!!!)

הקורס התחיל. תחילה התחלקנו לרביעיות שמורכבות משני סטודנטים מהנדסה ושניים מניהול. חוויית החלוקה הייתה משעשעת בפני עצמה, עשינו ספיד דייטינג של ניהול והנדסה, כאשר בכל פעם לכל זוג יש חמש דקות לשוחח ולהכיר. פחות מלחיץ מדייטים אמיתיים, הצלחנו לבסוף להסתדר וכל הצוותים היו מרוצים מהבחירות שעשו.

תמיד הרגשתי את החיבור ואת קו התפר הזה בין שני העולמות – ההנדסה והניהול – והקורס הזה נתן מענה מדויק לשילוב המנצח.

בכל יום הועברו הרצאות בתחומים שונים, והתחרינו עם קייס של כמה שעות כשבסופו הצגנו אותו אל מול שופטים מהאוניברסיטה, מהתעשייה ומצוות הקורס וקבלנו עליו ציון. כבר בעשר דקות הראשונות של הקייס הראשון הרגשתי כמה החיבור בין שתי הפקולטות חשוב והכרחי. ״איך נשווק את המוצר?״, ״ לאיזה קהל יעד נפנה?״,״מאיזה חומר נבנה את הגלגלים?״,״ בואו נצייר תרשים כוחות כדי לראות שזה יעמוד בזה!״,״זה בכלל יניב כסף? חייבים להראות NPV רציני ואמין״.

כל השאלות האלה ועוד הרבה מהן צפו במהלך הקייס והדגימו כמה השילוב בין הפן ההנדסי-מתכנן לפן הניהולי שבונה תכנית עסקית ומשווק אותה הוא חשוב ליצירה של מוצר או טכנולוגיה. כל קייס היה אתגר. כל יום הסתיים בתחושת סיפוק. ההצגה באנגלית מול שופטים גם היא הייתה אתגר בפני עצמו, כמו גם לענות על שאלות ולהתמודד עם דברים שלא התכוננו אליהם.

הקורס הסתיים והתחילו להם שלושה שבועות של מתח… חיכינו לגלות מי ייבחר לטוס לתחרות!

בסופו של דבר קיבלתי טלפון מרותם, מתרגלת הקורס, שמספרת שהתקבלתי למשלחת בקנדה. לא הייתה שמחה ממני… הזדמנות מדהימה, לייצג את האוניברסיטה בתחרות כזו מאתגרת.

 

אביטל: קשה באימונים קל בקרב >>

אז נבחרתי לנהל את את הצוות.

מה זה בעצם אומר? שיש לי חתיכת משימה נוספת על הראש לשלושת החודשים הקרובים…

קצת חששתי מהעומס ועוד לא ממש הבנתי למה הכנסתי את עצמי, בכל זאת, התנדבתי, אבל מהר מאוד הבנתי במה זה כרוך. ראשית, יש למצוא ספונסרים, צריך להזמין כרטיסים, צריך להכין לו"ז אימונים, יש כל כך הרבה עבודה. מזל שאנחנו צוות, וכולם עזרו ונרתמו למשימה.

אני חושבת שהחלק הכי חשוב של ההכנה בארץ היה האימונים, אנחנו נוסעים לייצג את המחלקות שלנו, את האוניברסיטה, את ישראל! אנחנו צריכים להיות בשיא, ואנחנו בכלל עוד לא מכירים אחד את השני ועוד לא יודעים לעבוד ביחד. הכימיה הצוותית שלנו דורשת עבודה. בקיצור, עשיתי את הבלתי אפשרי, והצלחתי לסנכרן לו"ז בין ארבעה סטודנטים ממחלקות שונות לשישה מפגשים. בכל מפגש "אימון" פתרנו קייס במתכונת דומה למתכונת של התחרות. שש שעות עבודה, בסופם מיד מציגים לשופטים.

השופטים שלנו היו גם המאמנים שלנו לתחרות – סתו ואמיר, כל אחד בודק מהזווית שלו ונותנים לנו חוות דעת. מדי פעם הצטרפו גם משתתפים משנים קודמות לראות אותנו ונתנו טיפים מועילים. לפעמים היה קשה מאוד, לפעמים הרגשנו דווקא טוב עם עצמינו, אך עם כל אימון השתפרנו. וגם השמנו כי תמיד הבאנו הרבה בורקסים. ידוע שבורקסים מבטיחים עבודה פוריה במיוחד 🙂

בתור אימון אחרון עשינו קייס של 12 שעות, לפי מתכונת הקייס האחרון של התחרות. בתום 12 שעות אפשר להתאמן אבל אסור לערוך את המצגת, ואז הולכים הביתה. חוזרים למחרת ומציגים בפני השופטים. בפעם הזאת הרגשנו בשיא וגם סתו ואמיר החמיאו והרגישו שזהו זה, עשינו את זה ויש תחושה של מוכנות לקרב. עם ההרגשה הטובה הזו סיימנו את האימונים והתחלנו לסגור פרטי לוגיסטיקה אחרונים, הנסיעה ממש עוד שבועיים, אנחנו עוד במבחנים אחרונים של תקופת הבחינות, לחץ גדול אבל ההתרגשות בשיאה!

 

אהוד: ז'ה טם איי לב יו מונטריאול >>

הגיע היום הגדול. השעה ארבע לפנות בוקר, אנחנו שני מהנדסים ושני מנהלים ואף אחד מאיתנו לא חשב לבדוק לפני שיוצאים לשדה, אם אין עיכוב בטיסות. אז אנחנו מבלים את השעות העייפות האלה שמלווות גם בהתרגשות גדולה.

מגלים שבשביל סלפי צריך שמישהו יקריב את עצמו ויוריד את הכפפה!

ידעתי שזו הולכת להיות הרפתקה. כשעצרנו בהית'רו בלונדון ראינו את השלג בחוץ, דבר שלא ראיתי כבר הרבה זמן, והבנתי שכל זאת ועוד מחכה לנו בקנדה. כשנחתנו לאחר 24 שעות של מסע, קיבל את פנינו סימון בן-סימון המנהל האזורי של CABGU, ארגון ידידי האוניברסיטה בקנדה. עמדה בפנינו משימה לא פשוטה בכלל כבר בערב הראשון ההוא: להכניס 7 מזוודות לתא מטען אחד, זה מה שקורה כשטסים עם שלוש נשים.. למזלנו, היה מהנדס בקהל והמשימה הושלמה בהצלחה יתרה 😉

סימון הסיע אותנו למלון והסביר לנו קצת על העיר ועל המדינה. אז עוד לא ידענו שסימון הולך לדאוג לנו מקרוב לאורך כל הטיול, בין אם זה בטיולים ברחבי העיר או סתם לשאול מה שלומנו ולעודד אותנו בתחרות. למחרת בבוקר הוא ליווה אותנו לקונסוליה הישראלית במונטריאול שם ישבנו עם סגנית ראש הקונסוליה רותם שגב והצוות שלה שהסבירו לנו את כל מה שאנחנו צריכים לדעת על מונטריאול ועל ההיסטוריה הענפה שלה. יש הרבה מה ללמוד ורק קיבלנו שם טעימה על קצה המזלג, אבל העיקר – הבנו שפה אומרים "בונזו'ר" כשרוצים לומר שלום.

את המשך היום העברנו בשיטוט בעיר והנאה מהנוף ומזג האוויר עד לערב בו הוזמנו לארוחת שישי מסורתית אצל סימון ומשפחתו שם גם פגשנו את מארק מנדלסון, המנכ"ל של CABGU, ואשתו עדנה. הייתה ארוחת ערב נהדרת וקבלת פנים חמה במונטריאול הקרה.

את הימים הבאים העברנו בכיף. ביקרנו במקומות מומלצים, אכלנו ארוחת ערב שבת עם מארק ועדנה, ביום ראשון סימון עשה לנו סיור בעיר והראה לנו את התצפית של מונט רוייאל, ובשאר פעילויות מהנות נוספות. לאחר כל זה, ביום שני בערב הלכנו כולנו כקבוצה לערב היכרות עם CABGU שם קיבלנו קבלת פנים חמה מכלל הדירקטוריון של הארגון. זהו היה היום האחרון שלנו לפני תחילת התחרות.

נעם: התחרות מתחילה, חלוקה לבתים והאם נצליח לייצג את ישראל בכבוד? >>

אבל אז הגיע הרגע – התחרות מתחילה!

היום הראשון היה יום היכרות, כולם התאספו לשמוע הרצאה עם האסטרונאוט הקנדי – דויד סאן-ז'ק. זוהי הפעם הראשונה בה רואים את חברי שאר הקבוצות, אבל עוד לא ממש זוכים לדבר עם אף אחד ובעיקר סקרנים לגבי המשך הערב.

מאוחר יותר באותו יום, נערך קוקטייל הפתיחה הרשמי. כן כן, בדיוק כמו שאתם מדמיינים: חליפות, שמלות ערב, נגינת פסנתר ושמפנייה מבעבעת בכוסות. בתום הארוחה החגיגית, נערכה ההגרלה של הקבוצות לבתים. אנחנו הוגרלנו בבית הרביעי, מחלקת Paysafe, ואתנו בבית היו קבוצות מאוניברסיטת אלברטה, אוניברסיטת ניו-בראנסוויק, ואוניברסיטת אמסטרדם למדעים.

בבוקר שלמחרת, כבר התייצבנו לקייס הראשון. ביומיים הראשונים של התחרות, לכל קבוצה מוקצות שש שעות מרגע קבלת הקייס ועד לרגע ההצגה. הקייס הראשון הגיע, הזמן מתקתק, וחייבים להתחיל לעבוד! למרות שהתאמנו רבות, המעמד משפיע והרגשנו שאנחנו קצת מסתבכים. בכל זאת, צריך להמשיך לעבוד ולהציג, אז נתנו את כל כולנו!

מגיעות השניות האחרונות ואנחנו בדיוק סוגרים את המצגת. בתור אחראית המצגות של הצוות, הרגעים האחרונים הם מלחיצים מאוד ואיכשהו תמיד מישהו שולח לי איזו שקופית שאינה בפונט קליברי 28 וצריך לשנות בשניה האחרונה, אבל האדרנלין מסדר את הכל ואנחנו תמיד מספיקים להגיש בזמן. לפני הכניסה לחדר ההצגה, מתדרך אותנו איש צוות שתפקידו הרשמי בכוח הוא "Time Taker" – פשוטו כמשמעו – הוא אחראי על מדידת הזמנים, וזו חברים אכן משימה עם אחריות רבה. לרשותנו חמש-עשרה דקות וכל שניה של חריגה עולה לנו בנקודות.

למרות חוסר הוודאות, וההרגשה שאולי לא הצלחנו בדיוק כמו שרצינו, כעבור מספר שעות אנחנו שמחים לגלות שהצלחנו להגיע למקום הראשון במחלקה שלנו! כך גם ביום השני, והרגשנו מעולה. הקייס השלישי הוא קייס של 12 שעות, מגישים, ומציגים למחרת בבוקר. התאמנו על ההצגה של המצגת שלנו עד השעות הקטנות, והלכנו לישון מרוגשים ומרוצים.

למחרת הצגנו את הקייס ראשונים בבוקר, ואז הייתה לנו המתנה ארוכה לקראת הכרזת התוצאות של הקבוצות העולות לגמר, כל הצוותים נמצאים ביחד בחלל אחד, בליווי והשגחה. אסור להיות עם טלפונים ואסור להיות עם מחשבים.  לאחר כ-5 שעות, הרגע הגיע, אנחנו מתאספים במרכז החדר, כל הצוותים מתרגשים והנה הצוות מתחיל להקריא את העולים לגמר. כעבור מספר דקות מורטות עצבים זה מגיע – אנחנו בגמר!

אין זמן להתאמן, ישר הולכים לאולם אחר בו כל הקבוצות ואורחים מבחוץ הורשו לצפות. בגמר יחד איתנו השתתפו אוניברסיטת קלגרי, האוניברסיטה האמריקאית בקהיר וקולג' טריניטי דבלין. אחרי ההצגה, אפשר לנשום לרווחה. זהו, נגמר! חוזרים למלון להתכונן למסיבת הקוקטייל המסכמת. אחרי מסיבה מהנה וארוחת ערב חגיגית, התוצאות הוכרזו על הבמה.

אנחנו גאים לספר כי לקחנו את המקום השלישי, יחד עם פרס על הפתרון הבר-קיימא הטוב ביותר. עייפים אך מרוצים, יצאנו לחגוג יחד עם כל שאר הקבוצות ומארגני התחרות. כולם נהנים מנפילת המתח וזה לא משנה באיזה מקום הם סיימו בתחרות – כולם נהנו ואנחנו רוצים לרקוד ולהשתחרר קצת. למחרת נאלצנו להתמודד עם נזקי השופינג והאריזה של המזוודות ועלינו על טיסה חזרה לישראל.

אין ספק שעבור כולנו, זו הייתה חוויה מרגשת, מלמדת, ובלתי נשכחת. הקורס, האימונים והתחרות עצמה תרמו לנו בצורה יוצאת דופן, הן אישית והן מקצועית, מומלץ בחום!

 

אודות מערכת הבלוג

מערכת הבלוג
ibgu.ac.il הינו בלוג חדשנות, מדע וטכנולוגיה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.